מחר יהיה טוב יותר
עמותת חסדי נצח הוקמה לעילוי נשמתם של הורינו ניצולי השואה מר נחמיה רוזן ורעייתו צילה חנה זיכרונם לברכה. ישועתם הפרטית ונס הצלתם מתווים לנו את שליחותינו- להיות שליחים לישועתן של המשפחות המקוות לישועה.
אבא, מר נחמיה רוזן, נולד בקריפלד שבגרמניה בתרפ"ו. אביו עבד למחייתו במפעל טקסטיל וגידל את ילדיו באמונה יחד עם רעייתו, בת ר' נחמיה שטרן מברלין. הסבא רבא הקים בביתם בית כנסת, לאחר שחש ברוח רפורמית החודרת לבית הכנסת האזורי ובקשו להישמר ממנה.
בקריפלד התגוררו גם פליטים רבים מפולין שכונו 'אסט יודן'. הם הביאו עימם מנהגים שונים והוריו של אבא אימצו כמה מהם. כמו המנהג היפה שקיים אבא תמיד- לחלק בימי הזיכרון של ההורים והאחות לחיים ועוגה, ולייחל לעליית נשמתם. וכמו שנהג אבא להוסיף ולומר: "הנשמות בעליה, החולים לרפואה וכולם לישועה".
עם עלייתו של היטלר ימ"ש לשלטון, עקרו הוריו של אבא להולנד, שם המשיך אב המשפחה לעבוד בסניף של מפעל הטקסטיל, ועדיין יכול היה לעבור לקריפלד כשהזדקק לכך. אבא למד בבית ספר יהודי מקומי, וחגג את בר המצווה שלו באלול תרצ"ט, רגע לפני שנצבעו שמי אירופה באדום של מלחמה.
כשהמתח באוויר גאה רשמה המשפחה את הרכוש כולו אצל נוטיריון, והחביאה אותו אצל שכניהם הגויים שרצו בטובתם וראויים להיקרא חסידי אומות העולם. רק לאחר השואה, כשכל הרכוש אכן שב לידיו של אבא, הוא הבין עד כמה היה זה צעד נבון.
בתש"ב נישאה אמליה הי"ד, אחותו של אבא לדאגו אייגנפלד, אך ימי השובע של נישואיהם ארכו רק חודשים ספורים. הם נלקחו יחד עם משפחתם למחנה המעבר וסטרבורק בצפון הולנד, ממנו יצאו בכל שבוע רכבות עמוסות אדם למחנות הריכוז בגרמניה ובפולין. לאחר ששהו שם כשנה נלקחה המשפחה לברגן בלזן. הזוג הצעיר יחד עם התינוקת שנולדה להם נלקחו לטרזין ומשם לאושוויץ, משם ניצל רק האב הצעיר, כשהוא מותיר אחריו את אשתו ובתו הי"ד.
אף שלא היו תאי גזים בברגן בלזן, הסתובב שם מלאך המוות ונטל אנשים שנפחו את נשמתם ממחלות ורעב. אבא, שתפקידו היה להעביר נעליים מהמפעל למחסן, ראה את הנורא מכל מידי יום אך היה איתן ברוחו. את שבת- הוא לא חילל. בכל שבת עשה את דרכו מן המפעל אל המחסן מבלי ליטול עימו נעליים, וכשעצרו אותו היה נוקט בכל פעם בתירוץ אחר, לכבודה של שבת.
חודשיים לפני השחרור השיב אביו את נשמתו הטהורה, וגופתו הדוויה אף לא זכתה לקבר.
כשהבינו הגרמנים שסופם קרוב מיהרו לשלוח את אבא יחד עם אימו ו-3000 שוהים מן המחנה לטרזין. לאחר נסיעה של 10 ימים על פסי הרכבת שהופצצו על ידי האמריקאים, הם עצרו בעיירה טרוביץ בגבול מזרח גרמניה והחיילים הגרמנים נסו על נפשם. יום למחרת, הגיעו הרוסים ושחררו את פליטי ברגן בלזן כשהם חולים ורעבים. אימו של אבא השיבה את נשמתה שבוע לאחר השחרור ונקברה שם בקבר אחים.
אבא, היתום הצעיר, היה גם הוא חולה ואושפז לחצי שנה בבית החולים ההולנדי, כשהוא אינו יודע שאיבד גם את אחותו ומשפחת אימו. בן דודו השני, יוסף מגנוס ובנו ליאון, מצאו אותו בבית החולים והציעו לו לבוא ולהתגורר בחדר להשכרה שברשותם. הוא למד חשמלאות כדי שיוכל להתפרנס, ולאחר כשנתיים השתלב בעסקי המתכות של בן דודו.
אימא, מרת צילה רוזן ע"ה בת ר' חיים יצחק רוזנטל הי"ד, נולדה בפלברט שבגרמניה בתרצ"א. הוריה היו פליטים פולניים.
כשהיתה רק בת שבע, שלחו אותה הוריה עם ילדים בני גילה להולנד, בכדי להצילם מרוח המלחמה שהחלה לרחף בגרמניה. בהולנד היא נקלטה בבית יתומים יהודי, אך סירבה לאכול כי חששה שמא האוכל לא כשר. הנהלת המקום איתרה עבורה את משפחת לנגה ההולנדית לאומנה, והם לקחו אותה תחת חסותם בנוסף לשני בניהם. לאחר שעברו לאמסטרדם נלקחו גם הם לברגן בלזן ונשלחו באותה הרכבת אל טרוביץ בה היה אבא, – שם שוחררו גם הם על ידי הרוסים.
עם השחרור היתה אימא נערה צעירה בת 14 בלבד. היא נרשמה לתיכון מקומי ושקעה בלימודיה, מנסה לחבוש את הפצעים הקשים עם האובדן הקשה שחוותה. עם סיום התיכון נסעה אימא לאנגליה ללמוד בסמינר, וכשחזרה השתלבה בעבודה בעסק המתכות בו עבד אבא.
רק לאחר כמה שנים הציעה בת הדודה השניה של אבא את השידוך. אבא ואימא התארסו ונישאו בסיוון תשי"ד. הם התגוררו בדירה קטנה באמסטרדם, קרוב ללבני הדודים ולמשפחת לנגה, הוריה המאמצים של אימא.
כליהם של ההורים שנספו בשואה והוחבאו אצל השכנים הגויים עלו על שולחנם של אבא ואמא, כעדי זיכרון לתקופה היפה שהיתה ולעולם לא תשוב. עד היום נותרו בידי המשפחה שרידים מכלים אלו, יחד עם מתכונים מלאי נוסטלגיה וזיכרונות שאיש אינו יכול לקחת.
אבא ואימא, שהתוודעו אט אט לאבדותיהם הגדולות ולכך החיים שהיו לא ישובו עוד, לא נפלו ברוחם ועשו ככל האפשר על מנת להתחיל בחיים חדשים. קשה להבין כיצד מתוך תופת נוראה כזו מסוגל בן אנוש להתרומם ולבחור בחיים. אך היכולת הזו היא לימוד גדול עבורנו- למצוא את האור והתקווה בכל מצב ולאחוז בכוח האמונה כדי להתרומם.
ברוח זו, רוח התקווה והאמונה, הקמנו את 'חסדי נצח'. להעניק לכל אותן משפחות בני תורה נזקקות את הכוח להתרומם ולהביט קדימה. להאמין שהכל יכול להיות טוב יותר, בעזרת השם.
יש לכם שאלה או בקשה מיוחדת?
